עוד ביולי היתה לי תחושה רעה לגבי החגים. החלטתי לא לנסות להשפיע מבפנים, זה כנראה לא עובד משו. דפ כבר פה ממקודם, אז רכשתי כרטיס טיסה לכל החודש. מחשבה נכונה, כפי שמסתבר. נחתתי 4 ימים לפני רוששנה בנחיתה רכה לפגישה מרגשת עם דפ.
שמעתי לא פעם
המלצות על Casa Mono בניו יורק, והיא אף מסומנת לי בגוגל מאפס מזה זמן רב. נחתתי, ודפ נתנה לי לזרוק את המזוודות, עשתה לי אספרסו של בית ולקחה אותי בהפתעה לאחר
שקיבלה המלצות בטוחות. שמחתי לראות שלשם הגענו.
הרכבת התחתית
מרווחת, מעט מאד אנשים ובמרווחים גדולים. כמעט ואין מסכות סנטר... עטויות כדת וכדין.
המסעדות כולן
השתלטו על חלקים מהכביש בצורה מקסימה, הופכות את ניו יורק מעיר של מכוניות, עצבים וצפירות
למין שילוב של עיר גדולה אך רגועה וכפרית משהו. צריך לאמץ את הקונספט ללא קשר
לקורונה.
הזמנו Razor
Clams a la Plancha שדפ טרם טעמה (22$). הגיעו 5 צדפות, תיבול
מצויין של שמן זית טוב, מלא שום ולימון. הבעיה היחידה היתה בצדפות עצמן... עשויות
הרבה יותר מידי, צמיגיות ולא מלבבות כלל. הרוטב קצת חיפה אך לא מספיק. נראה לי
שניקח כמה מחנות הדגים השכונתית לתיקון החוויה בבית.
היו שקדי עגל בתפריט אז כמובן שלקחנו. המנה הוחזרה בבושת פנים לאחר ביס
אחד. שקדים מיובשים, מטוגנים בבליל שקדים בלתי מזוהה, מונחים על בייבי שומר בגריל
שכלום לא הצליח לחתוך אותו – קשה וסיבי.
למנה נוספת הזמנו Skirt Steak with Romesco and Onion Marmalade (28$) שלא צולמה. הבשר היה חתוך לרצועות, מדיום רייר מדוייק וטעים להפליא. אם אותו אדם עשה את הצדפות והסטייק – כנראה שיש לו פיצול אישיות. הרוטב היה מצויין אף הוא. לעומת זאת, ריבת הבצל היתה זוועתית. הבצל לא עבר שום תהליך קרמול אלא בושל למוות ביין אדום וחומץ. התוצאה היתה חמוצה באופן מאד לא נעים, הבצל נותר לבן לחלוטין מתחת לאדום של היין ונשאר בשלמותו על הצלחת.
היין הלבן (17$ לקראף קטן) היה מצויין, והשירות – אז גוד אז איט גטס. לא
חייבו על השקדים ורק על קראף יין אחד מהשניים.
אחרי הקיזוזים, החשבון הגיע ל-72$ כולל מס, לא כולל שירות. מאד לא VFM.
#אםלאעושיםלאטועים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה